6 במאי 2012
שאלות עכשוויות על המחקר ההיסטורי
למשורר והמסאי הפולני
, חתן פרס נובל, צ'סלב מילוש
, הייתה ידידה בשם ז'אן הרש (1910-2000). הרש הייתה בתם של מתמטיקאי בונדיסט ליטאי ואשתו הרופאה.
היא עצמה הייתה פרופסורית לפילוסופיה באוניברסיטת ג'נבה. למילוש
הייתה ז'אן הרש חברה ,אהובה, מבקרת מוסרית והמתרגמת של שיריו לשפה הצרפתית. הוא כתב לכבודה שני שירים , שלאחד מהם קרא:
מה למדתי מז'אן הרש? (מפולנית:
דוד ויינפלד)
1. שהתבונה היא מתת אלוה
גדולה ויש להאמין בכוחה להכיר את העולם.
2. שטעו אלה שערערו את האמון בתבונה כשמנו למה היא כפופה: למלחמת המעמדות,
לליבידו, לרצון, לעצמה.
3. ששומה עלינו להיות מודעים להיותנו כלואים במעגל ניסיוננו שלנו, אבל זאת שלא על
מנת לצמצם את המציאות לכדי חלומות וחזיונות שווא של רוחנו.
4. שאמירת האמת היא אות לחרות, ומן השקר ניכרת העבדות.
5. שהעמידה הראויה נכח הקיום היא הכבוד. צריך, אפוא, להימנע מחברת אנשים הבזים
לקיום בסרקזם שלהם, המהללים את האין.
6. שגם אם יאשימונו בשחצנות, הרי מצווים אנו לשמר בחיי הרוח על עקרון של היררכיה
מדויקת.
7. שהרגלם הרע של האינטלקטואלים במאה העשרים היה פטפוט לא אחראי.
8. שבסולם הדרגות של מעשי האדם עולה האמנות על הפילוסופיה, אבל פילוסופיה רעה
יכולה לקלקל את האמנות.
9. שקימת אמת אובייקטיבית, הווה אומר, כי משני משפטים הסותרים זה את זה, אחד אמת
והשני שקר, להוציא מקרים מוגדרים שבהם קיום הסתירה תקף.
10. שבאורח בלתי תלוי בגורל האמונות הדתיות, שומה עלינו לשמר על "האמונה
הפילוסופית", משמע האמונה בטרנסצנדנציה בתורת
התכונה המהותית של אנושיותנו.
11. שהזמן פוסל ודן לשכחה רק את מעשי ידינו ויצירות רוחנו המתגלים כחסרי תועלת
בהקמת בנין הציוויליזציה הגדול, מאה אחר מאה.
12. שבחיים הפרטיים אין להיכנע לייאוש בגלל שגיאותינו וחטאינו, מפני שאין העבר
חתום ,והוא זוכה למשמעות שמעניקים לו מעשינו המאחרים.
אני אוהבת את השיר הזה כיוון שהוא סובב באופנים שונים
סביב גדולתו של האדם ומגבלותיו ,כמו גם סביב גדולת מקצוענו וחולשותיו.
אומרים לנו שפנה זיוום של לימודי ההיסטוריה .פחות תלמידים נרשמים, ואותם
שנרשמים אינם המצוינים שבתלמידים, שכן המצוינים מעדיפים להשקיע את אונם בתחומי לימוד שיעשירו את
כיסם ולא את רוחם. וכאשר אנו שואלים את עצמנו למה קרה כל זה, התשובות שנשלחות
אלינו מכל עבר אומרות לנו שהרעיונות שהוו יסודות המקצוע שלנו אבד עליהם כלח:
1.
המאה העשרים הינה הוכחה לכך שהגזמנו מאד בהערכת התבונה . אם התבונה היא חסרת
חשיבות, מה ניתן ללמוד מן המקצוע שלנו?
2.
הגזמנו מאד מאד בהערכת האמת; אין אמת מוחלטת,
ישנן אמיתות, שלי, שלך ,שלנו, של האחרים, וכולן שוות ערך. על כן אין למקצוענו כל
ערך.
ז'אן הרש , האבירה העשוייה ללא חת המנפנפת בחרב המוסר הממורטת שלה, שכה הפחידה
את מילוש ,שרק רצה לאהוב אותה ולהתייחד עם הוודקה שלו, מצליפה
בנו ההיסטוריונים:
אין משהו נעלה מן התבונה, מי שמערער על עליונותה עושה זאת בשרות תאוותיו.אכן,אנחנו בני זמננו,אבל
אל לנו לשגות באמונת השווא שניסיוננו הוא
היחיד הבא בחשבון. היא מזכירה לנו שהאמת היא סימן ההיכר של החרות, והשקר הוא
המדליה של השעבוד, שחברתם של מי שאינם עומדים בכבוד מול אימי
הקיום האנושי, מזהמת,שיש היררכיה במחשבה האנושית, שחטאי
האינטלקטואל הוא הפטפוט חסר האחריות, שהאמנות עולה על הפילוסופיה, אבל פילוסופיה
רעה משחיתה את האמנות. וכמה נחרץ, יש אמת! משני משפטים הסותרים זה את זה, אחד אמת והשני שקר, להוציא מקרים מוגדרים
שבהם קיום הסתירה תקף. מתי קיום הסתירה תקף? תפקיד הפילוסופיה הוא
לחשוף את מבני העומק של המציאות. את האמיתות שעליהן מבוססת כל אמת אחרת. אמיתות
אלו מבססות את כל היתר אך הן עצמן חסרות ביסוס או טעם או סיבה בדיוק מפני שהן סיבת
כל הסיבות, שהרי זה בבחינת תרתי דסתרי. מעל
כל אלה,מעל סיבת כל הסיבות, כל מה שאינו שקר הוא אמת. היא
מזכירה לנו שיש דבר מה שמעבר לקיומנו החומרי, שמפעלותינו
אכן נידונו לשכחה אם אין בהם תועלת שמעבר
לקיומנו החומרי,ושהעבר איננו חתום. כל מה שאנו עושים
בהווה , וכל מה שנעשה בעתיד, ייתן לו משמעות.
האמנם המאה העשרים ערערה את חשיבות התבונה, וזו הסיבה לירידת חשיבותו של
מקצוענו ? לא כך הדבר. המאה התשע עשרה
הציעה לנו את החיבור הפסול שבין התבונה לבין הכוח כדי שנקים את עולם הלאומים, כדי
שנקים את עולם האין מעמדות. כדי להקים עולמות כאלה צריך היה להמציא להם סיפור,
ולכך גוייסנו אנחנו ההיסטוריונים, ולכן היינו חשובים . מכרנו
את האינטלקט שלנו ואת עטנו שכן היה זה שוק של קונים. המאה העשרים ואחת מציעה לנו
את אותו חיבור פסול בין התבונה לכוח כדי
להקים את עולם הפרט, עולם האיש למען עצמו.בעולם כזה אין
חשיבות לסיפורו של הכלל. לכל פרט יש סיפור משלו,שהוא לכאורה
כל כולה של ההיסטוריה, כשם שכזה הוא
סיפורו של זולתו. זהו סוד הפיחות בכוח המשיכה של מקצוענו. לא זקוקים לנו יותר,
זקוקים למי שיכול לפרק את סיפור הכלל. לכן כל מי שיכול למלל בלשון בלתי מובנת את
פירוקו של הסיפור לפירורים קטנים הוא איש הרוח של זמננו. ולכן כל זב ומצורע יכול
להכריז על עצמו היסטוריון, על כן ערוצי הטלוויזיה מלאו בהיסטוריות מצולמות, מדפי
ברנס אנד נובל ובורדרס עמוסים בביוגראפיות מצוחצחות של פוליטיקאים מדרגה א עד דרגה ט"ז,
ובסיפורי מלחמות להמונים. ועל כן ויקיליקס הוא אוייב האנושות, וההיסטוריון הנובר בארכיוניהן של מדינות
וארגונים כדי להעלות משם את סודותיהן הוא מלומד טרחן שכדאי לדחקו לקרן זווית על
ידי קיטון האמצעים העומדים לרשותו, פיקוח על מה שהוא כותב,והתעלמות
ממשמעות כתיבתו.
הבה נהיה כנים, גם במאות התשע עשרה והעשרים שלטה תרבות השקר במקצוענו, כי מקצוענו
אינו בחזקת מדע בלבד, הוא בחזקת אמנות לא פחות ממה שהוא בחזקת מדע. ניתן ליצור בו
יצירות נעלות כאשר דבקים באמת, ממש כשם שכך הדבר בציור או במוזיקה, או בספרות. אבל
ממש כמו באמנות "פילוסופיה רעה" משחיתה אותו. תרבות השקר שעמדה ביסודה
של הדיסציפלינה ההיסטורית על מנת שתוכל
ליצור את יצורי המאה התשע עשרה והעשרים , חיה וממשיכה לבעוט במאה החדשה שלנו:
איך היא עושה זאת? בדיוק כשם שעשתה זאת בעבר. הכוח והכסף מעצבים אמת שתתאים
למי שבא למכור אותה לצרכניה הפתאים. בעבר הרחוק מאד האוניברסיטה
הייתה אגודה של תלמידים ומורים שהיה ביניהם הסכם לא כתוב שהראשונים רוצים לשמוע מה
שיש לאחרונים לומר. הראשונים היו מביאים לאחרונים תרנגולת או קותל
חזיר כדי שלא ימותו ברעב. גם אלה היו יחסי תלות ,אבל בודאי
שרב המרחק ביניהם לבין יחסי התלות הקיימים בינינו אנשי מדעי הרוח לבין מי שמפרנס
אותנו. מי שבאו לשמוע את המלומדים של ימי הביניים לא עשו כן כדי להגדיל את אחוזי
משכורתם, או ללמוד מקצוע מפרנס. הם היו סקרנים .
הכנתי לעיונכם תכנית עסקית לממכר תרבות השקר של מקצוענו:
עקוב אחר הכסף.
הממשלה שלך:
אם המדינה היא המממן העיקרי שלך, השתדל שלא לבקר אותה. השתדל לנחש מה רוצה
ממשלתך. ככל שהיא דמוקרטית פחות כדאי שתשתדל לכתוב משהו שלכל הפחות לא יסתור את
מטרותיה.
עקוב אחר הכסף
גיוס כספים למען האוניברסיטה,או מכור את נפשך לתורם
חיצוני :
במהלך עשרים שלושים השנים האחרונות, השתדלה המדינה שלנו לצמצם יותר ויותר את
תמיכתה במדעי הרוח, מן הסיבה הפשוטה שכבר ציינתי לעיל, רבים מאתנו לא שרתו יותר את
האינטרסים שלה . על כן, נסמכות האוניברסיטאות יותר ויותר על קרנות חוץ ותורמי חוץ.
מרבית התורמים שמחים לתרום לתכניות העוסקות במנהל עסקים, מחשבים, ננוטכנולוגיה, ואם לא אלה אז למען חקר הסרטן, חקר המוח,
וכיוצא באלה. כל מה שעוסק ועסוק אם בעשיית כסף, אם בהארכת חיים, שהיא בדרך כלל
הארכת חייהם של העשירים והקרובים לצלחת השלטון. (נסה להיות אזרח פשוט ורגיל, שגר בשלומי
וזקוק לMRI ) . האוניברסיטה אינה מתאמצת לגייס
כספים לנושאים הקשורים בענייננו. היא מניחה לנו לעשות זאת.
מי שתורם לאוניברסיטה לחקר הננוטכנולוגיה, לא מעיז
להכתיב את תחומי המחקר, כי בדרך כלל אין לו שום מושג מהי ננוטכנולוגיה, וזהו כמובן
משל בלבד. אבל מי שתורם לתחום ממדעי הרוח, ובמיוחד לנושאים הקשורים להיסטוריה
ותרבות, הרי הוא מומחה גדול,גם אם כל הכשרתו היא בסחר
מכר של סחורות עתידיות, והוא דורש וגם
תובע מחקרים שיוכיחו את הנחותיו האפריוריות בכל תחום תרבותי שמעניין אותו.
אם בכוונתך לגייס תורם חיצוני שהוא אדם פרטי ,או קרן , ברר היטב מהן הזיותיהם
והתאם את מחקריך אליהן.
עקוב אחר הכסף:
הכרה בינלאומית וקרנות תחרותיות
אם קבלת קביעות, ובסיס פרנסתך כבר מובטח פחות או יותר, ואתה מחפש הכרה
בינלאומית תצטרך להתרגל למכור את האמת שלך בחוץ כדי להיות מוזמן לכנסים, לשנות
שבתון, וכדי לטוות את הקשרים שיאפשרו לך לקבל מענקי מחקר מקרנות בינלאומיות. מסקנה:
אם אתה מבקש הכרה בינלאומית או מתחרה על קרנות בינלאומיות, ברר היטב לאן נושבת
הרוח מחוץ למקלטך החמים, והתאם את רוח מחקרך ומסקנותיו לכיוון הרוח הזאת.
התכנית העסקית שלך צריכה איפוא להניח שאם יש שני
משפטים סותרים ,אחד מהם אמת וגם השני אמת. הכל על פי
תנאי השוק . התכנית העסקית שלך תועיל לך רק כדי להתפרנס . היא לא תועיל למחקר
ההיסטורי ככלל, כי אין הוא עונה לצרכי עולם הפרטים של המאה העשרים ואחת.
אין לי מרשם לרפואת מקצוענו. יש לי חדשות עגומות. כל זמן שהנעשה על פני כדור
הארץ יאפשר את קיומם האנוכי של הפרטים באופן שבו יראו מה שפחות מלכלוכם וסבלם של
האחרים , אין שום תקווה למקצוענו. הוא ימשיך להמכר
בבוגי סטריט. הוא מיותר לחלוטין. יום אחד שבו הכל יתפורר לרסיסים קטנטנים שבקטנטנים, תהיה משמעות לתמונה
הגדולה , ממש כמו בציור מציוריו של ז'ורז' סרה . ביום שבו המציאות תקיש על דלתנו ותאלץ אותנו להביט
סביבנו תעלה חשיבותו של הסיפור הכללי. והיא תקיש . האם נהיה כאן? האם המגדל הזה
יהיה כאן? האם לא נרתום את התבונה לשקרים אחרים כדי לקצר את הדרך לפתרון בעייתנו
הפרטית והאנוכית? אני מהמרת שכן.
˜ ™
31 באוקטובר 2010
אל תקשיבו ליהודי ארצות הברית!
הבוקר קראתי ב"הארץ" את המלצתו של
פרופ' גבי שפר " הקשיבו ליהודי ארצות הברית":
מהן
עמדותיהם של יהודי ארצות הברית ביחס לישראל ואיך הן קשורות ליחסם לממשל האמריקאי? לבחינת
הסוגיה הזאת חשיבות רבה לנוכח הבחירות לקונגרס ותוכנית הרפורמה בסוכנות היהודית
שיזם נתן שרנסקי.
ראשית,
צריך להכיר בעובדה שיהדות אמריקה איננה קהילה הומוגנית. קיימת ליבה, הכוללת יהודים
המשתייכים במפגיע ללאום ולדת היהודית, אך מספרם של היהודים שהשתלבו לחלוטין בחברה
האמריקאית ושאפשר להגדירם כניצבים ב"שולי" הלאום היהודי הולך וגדל.
כמחצית מיהודי ארה"ב מגדירים עצמם כיהודים אתניים ולא כיהודים דתיים. לשתי
עובדות אלה משמעות רבה לגבי עמדות היהודים בכלל ולגבי ישראל בפרט.
רבים מהיהודים המשתייכים לליבה חשים קשר רגשי לארץ ישראל, אבל לא לישראל. רוב
היהודים משוכנעים שישראל איננה מרכז העם היהודי, וכי אין לה כל זכות להתערב
בענייניהם, כולל בענייני החינוך היהודי. הם חושבים שיש לפחות שני מרכזים - ישראל
ויהדות ארה"ב. לפי סקרים שאינם מצוטטים בישראל, רוב היהודים שהשתלבו לחלוטין
בחברה האמריקאית מגלים אפתיה מוחלטת לגבי המתרחש בישראל. רק כ-30% מיהודי
ארה"ב חשים אכפתיות עמוקה לנעשה כאן.
רוב
היהודים שחשים אכפתיות תומכים בבירור בפתרון של שתי מדינות לשני עמים. זאת ועוד,
מספר היהודים התומכים בחלוקה של ירושלים ובהפיכת חלק ממנה לבירת פלסטין גם הוא
הולך וגדל (ולא רק בארה"ב אלא גם בקנדה, בצרפת, בבריטניה ואפילו באוסטרליה,
שנחשבה לתפוצה הקשורה ביותר בישראל). לא רק מספר היהודים האינדיווידואלים
שזו תפישת עולמם הולך וגדל, אלא גם מספר הארגונים שאלה הן עמדותיהם. ג'יי-סטריט, שסופג ביקורת קשה מצד הממסד הפוליטי והביורקרטי בישראל, איננו הארגון היחידי שזו עמדתו. רבים בקרב
הקהילה הרפורמית תומכים בעמדותיו, וארגונים דומים הולכים ומוקמים, ולא רק
בארה"ב.
בלשון זהירה, אפשר לקבוע, כי רבים מקרב יהודי התפוצה אינם תומכים במדיניות ממשלת
ישראל. בלשון יותר בוטה אפשר לומר, שהם מתנגדים לרוב ההיבטים של מדיניות ממשלת
ישראל, ולא רק בתחום המדיני-הצבאי אלא גם בתחומים רבים אחרים, כולל בשאלות הקשורות
להגדרת הזהות היהודית-הישראלית הלאומית. אין ספק שיותר ממחצית מיהודי ארה"ב,
המזדהים ככאלה, לא יתמכו בהגדרה דתית של הלאום היהודי ושל מדינת ישראל.
לגבי היחס לממשל אובמה - חיוני להבין, כי רק יהודים מעטים יפסיקו לתמוך בו אך ורק
בגלל עמדותיו בנושא תהליך השלום במזרח התיכון. עמדותיהם של רבים מאוד מיהודי
ארה"ב נקבעות וייקבעו על פי המצב החברתי, הפוליטי והכלכלי בארה"ב,
מכיוון שיהודי ארה"ב מרגישים שהם חלק בלתי נפרד מהמדינה שבה הם חיים.
לנוכח כל זאת חשוב מאוד לבדוק היטב את הדברים הנכתבים והנאמרים על ידי אותם חברי
ארגונים יהודיים בארה"ב, הקרובים בעמדותיהם ובאינטרסים שלהם לממשלות ישראל;
כמו גם את דברי הפוליטיקאים והבירוקרטים "המקצועניים" בישראל, שעיסוקיהם
ופרנסתם קשורים ליחסי ישראל והתפוצה.
הטוקבקיסטים שענו לו, לא התייחסו כלל לנסיונו השקוף להעמיד פנים כאילו אינו מורה לנו לאמץ את גישתה
של יהדות ארצות הברית כפי שהיא משתקפת בקמפוסים שלה, אלא רק ממליץ להקשיב לדבריהם.
קוראיו הבלתי מתוחכמים לכאורה של שפר , הבינו מיד לאן הוא מושך אותם. מאד נוח
להתבודד במגדל השן, להתבצר באצטלה של עליונות אינטלקטואלית ולתבוע בשמה את הזכות
להורות להמון למי עליו להקשיב.
"ההמון" הוא פרוע, נוח למניפולציה, יצרי, ואיננו בוחל באלימות, אבל יש
לו תכונה שאסור לאף אחד מאתנו לזלזל בה, אי אפשר לרמותו כל הזמן ולאורך זמן. מסות
גדולות של אנשים שאינם מתוחכמים , משכילים , ובקיאים ביחסים בינלאומיים, אבל חווים
לאורך זמן אותן חוויות, מגיעים בסופו של דבר למסקנות אופרטיביות משלהם, אשר שום
אדם המתבונן בהם מבחוץ לא יכול לחלוק עמם.
מבלי לנקוט עמדה מיידית בטיב התשובות שמספקת יהדות
ארצות הברית לשאלות הליבה ,תשובות ששפר מורה לנו ל"הקשיב" להן, כדאי
לזכור כמה מסקנות הנובעות מחקר פזורות לאורך ההיסטוריה: טיבן של פזורות שהן יוצרות
במהלך הדורות מרכזים עצמאיים שיש להם אינטרסים עצמאיים, ולעיתים קרובות מאד שונים
ואף מנוגדים מאלה של המרכז האמיתי או המדומיין שלהן. אם
הן תומכות ב"מרכז" כזה, הן עושות זאת מן האינטרסים העצמאיים שלהן ולא
מפני שטובת ה"מרכז" הזה או המשך קיומו חשובים וחיוניים בעיניהן.
קולוניות של ערי מדינה יווניות מאות שנים לפני
הספירה, נלחמו בערי האם שלהן. כאשר הן תמכו בהן היה זה מפני שזה תאם את האינטרסים
שלהן. המדינה היוונית של 1917 נטלה לעצמה את האיצטלה של
"מרכז" העולם היווני, ובשמו יצאה להרפתקה הקטסטרופאלית באסיה הקטנה,
הרפתקה שהסתיימה בהרס טוטאלי של העולם היווני שעלה עליה עשרת מונים במספר,
בהישגים כלכליים ובהישגים אינטלקטואליים. הפזורה "השחורה" בארצות הברית
איננה נלחמת את מלחמת השבטים האפריקאיים שמהן נגזרה.
היא נלחמת את מלחמתה שלה בתוך ארצות הברית, וכך עושה גם יהדות ארצות הברית.
נכון שאין היא עשוייה מעור אחד, בדיוק כשם שמדינת ישראל
איננה עשוייה מעור אחד, אבל אם נתבונן בה ממבט אולימפי נווכח שאין היא מתנהגת באופן שונה מפזורות אחרות לאורך
ההיסטוריה, כשם לא עשתה זאת בעבר. בתקופת מלחמת העולם השנייה צעדו מנהיגי יהדות
ארצות הברית ומרבית האינטלקטואלים היהודיים על קצות אצבעותיהם כדי שלא לנענע את
ספינתם יתר על המידה. לאחר המלחמה, כאשר התברר גודל הזוועה ,אחזה בהם חלחלה.
תערובת של הכאה על חטא, ושל הבנה שהם חייבים בקיומה של עיר מקלט הביאו אותם לעשות
במרץ להקמת המדינה ולביצורה. במקביל , הם הבינו את חשיבות כניסתם לכל מעגלי העשייה
בארצות הברית, מעגלים שהיו סגורים בפניהם עד אז, כמו הפוליטיקה, הבנקאות,
והאוניברסיטאות היוקרתיות. ללא חלק בכל אלה ,סברו, הם יהיו חשופים לסכנות שהביאו
את יהדות אירופה לחורבנה.
1967 היה קו פרשת המים לא רק לגבי החברה הישראלית אלא גם לגבי יהדות ארצות הברית. שרוליק הנבוך בכובע הטמבל היה לשמשון תוקפני, שלא נראה כי הוא
זקוק לעזרה ממישהו, והם עצמם כמו ילדיו של שרוליק
התרחקו מסבם המשותף, זה עם הפאות, הזקן והקפוטה, ולא בנתיב שבו צעדו ילדיו
של שרוליק ,אלא בנתיב משלהם. הם כבשו עמדות שהלכו
והעצימו בחיים האמריקאיים, וזה היה טוב, זה מצא חן
בעיניהם, זה מוצא חן בעיניהם, והם לא יוותרו על אף שעל מעמדות אלה ולא משנה מה
יתרחש כאן. הם לא יבואו להלחם כאן. הם לא יבואו לחיות
כאן. הם גם לא יסכנו את מעמדם בתמיכה פוליטית בעמדות שאינן מקובלות בחוגים
המקצועיים שלהם. לגבי חלק מהם מדינת ישראל מהווה מכשול חמור בדרך קבלתם המקצועית .
הדבר אמור לגבי העילית האינטלקטואלית היהודית אמריקאית בקמפוסים של ארצות הברית.לגבי מרביתה זיהויים עם האינטרס של מדינת ישראל הוא
מוקצה מחמת מיאוס, שכן העולם האקדמי האמריקאי רואה בה מדינה מצורעת, ולפיכך, הם
הגיעו למסקנה שאין לה זכות קיום. לא נכון מה שכותב שפר כי יהודי ארה"ב
"לא יתמכו בהגדרה דתית של הלאום היהודי" , זוהי הכללה , דווקא העילית
האינטלקטואלית האמריקאית רואה ביהדות דת ולא לאום, וזהו הנימוק המרכזי לשלילת
קיומה של המדינה היהודית. האחים בויארין, סדרה האזרחי,
נועם חומסקי, מארק מצובר ,טוני ג'ודט עליו השלום ואחרים
היו מתקשים לאחוז במעמדם האקדמי בתוך סביבתם בלא שאימצו אל ליבם את שלילת קיומה של
מדינת ישראל והטיפו להריסתה. אפילו ג'ורג' שטיינר שכתב בשנות השישים המוקדמות כי
לאחר מלחמת העולם השנייה קיומה של מדינה יהודית הוא הכרח, חזר בו כעבור שלושים
שנה , בקבעו כי הטקסט היא מולדתו, ולא ארץ גשמית, ומולדת שהיא ארץ גשמית סופה שהיא
מתגדרת בגדרות תיל ,מגדלי שמירה ובהם זקיפים עם רובים. שטיינר בוודאי צודק, אבל
בעולם שכולו גדרות תיל ,מגדלי שמירה וזקיפים עם רובים, מה תעשה? תושיט את צווארך
להורגים?
מרבית יהודי ארה"ב אינם רוצים בהרס מדינת
ישראל, אבל היא בהחלט מביכה אותם. היא חזקה. בזמן האחרון היא גם נראית הרבה יותר
יציבה מבחינה כלכלית מאשר ארצות הברית, ובה בשעה כוחות אימתניים מאיימים על בטחונם, לכאורה מפני שמדינת ישראל קיימת. זה מבלבל, זה
מביך. אולי ,חושב היהודי האמריקאי, אולי נציע להם שיוותרו בנושא זה או בנושא
אחר, ירושלים, זכות השיבה, משהו, העיקר שהמוסלמים הרגזניים הללו יירגעו.
מה שחושבים יהודי אמריקה אינו צריך להיות הפאראמטר שעל פיו אנו צריכים להחליט מה טוב בשבילנו. מי יהיה
נשיא ארצות הברית לא צריך להיות מענייננו. יהיה מי שיהיה, הוא לא עובד אצלנו,הוא עובד אצלם, והוא לעולם לא יעשה דבר רק מפני שזה
תואם את האינטרסים שלנו. אנחנו חייבים להחליט מה טוב בשבילנו. מה יבטיח את עתידנו
לטווח הארוך. מה יבטיח את עתידנו במדינה שכדאי לחיות בה. מה יבטיח את עתידנו
במדינה, שבה ,כאשר נקום בבוקר, נביט בראי ולא נסמיק מבושה על מה שנראה שם.