השבוע היווני
שלי
12.02.2012
מאתונה לוולוס, או נפלאות חברת הרכבות היוונית
לא בכל פעם שאני נוסעת
לכנס אקדמי מזדמן לי ליפול בחיקה של קליאו ,מוזת ההיסטוריה. השבוע זה קרה לי. ברוב
תמימות הסכמתי להשתתף בכנס הבינלאומי של החברה היוונית להיסטוריה כלכלית שבאורח מובן
הקדישה השנה את הכנס לנושא "שווקים" ופוליטיקה" . למה שווקים במרכאות?
כדי ללמד את המתכוונים להשתתף בכנס שאין המדובר בשווקים שבהם קונים תפוזים
ועגבניות אלא בכל עולם הכלכלה. לו הכנס
היה נערך בארץ היו קוראים לו בודאי "הון ושלטון". הכנס נערך בעיר וולוס , עיר לחופי הים האגאי, אשר הייתה ערש תנועת הפועלים
היוונית, ועדיין מתגדרת באופיה הסוציאליסטי,אם כי מה
שמציין אותה באמת היא השורה האינסופית של המסעדות והברים הנמתחת לאורך המפרצון
שלחופו היא שוכנת. החברה היוונית להיסטוריה כלכלית ,וליתר דיוק מריה כריסטינה אחת
ממארגנות הכנס הציעה לי להתלוות אליה לנסיעה מאתונה לוולוס,
שאמורה הייתה לארוך במכונית שלוש שעות, אבל ברכבת
הדרך צורכת החלפת רכבת בלאריסה, הכל ביחד שש שעות. הסוכריה שבנסיעה
הייתה אמורה להיות הנוף המושלג והפנטסטי בדרך,וכמו כן שעות איכות עם חברה לדרך
המקצועית, האפשרות לעבוד בקרון המחומם שאמור להציע חיבור לאינטרנט ולהתכונן
לחילופי הדברים המחוכמים עם שאר חכמי הדור
שמבקשים לפענח כיצד אוכל ההון את השלטון, לאורך ההיסטוריה ,ביוון של היום ובכלל.
מריה כריסטינה היא אחת הבריות בעלות הרגליים הנטועות חזק מאד על פני כוכבנו
המבולבל, ואני סומכת עליה בעיניים עצומות, או לפחות עצומות למחצה. אבל ביוון
השבוע, גם למריה כריסטינה יש מגבלות.
ובכן, קרון המחלקה
הראשונה היה מחומם ונוח למדי , אבל חיבור לאינטרנט לא היה, מקום לאיפסון המזוודות לא היה, והן שכנו כבוד לרגלינו, ומיכל
הפסולת היה שבור ומדי פעם בפעם ניתק מן הקיר בקול רעש גדול. היה לנו המון חומר לכסות,כי לא התראינו המון
זמן, והנוף המושלג מן החלון גם הוא היה מרתק, ולא הרגשנו כמה איטית נסיעתה של
הרכבת. אחרי שעברו שש שעות הבעתי את האפשרות שהרכבת נוסעת לאט בגלל התהומות
המושלגים שעלינו לחצות מפעם לפעם , ומריה כריסטינה הנהנה בשקיקה, וכך אחרי שבע
שעות הגענו ללאריסה. הטמפרטורה הייתה מינוס שלוש. לי לא
היה אכפת.הייתי מכוסה במעיל הפרווה המלאכותית שרכשתי לפני עשרים שנה בשאלוניקי, לקראת נסיעתי לרוסיה, ואשר מאז חזרתי משם תלוי
למעצבה בחלק העליון של המלתחה. על ראשי
היה כובע מאותו סוג. ממש לא הרגשתי שקר לי, אבל מריה כריסטינה האומללה הייתה לבושה
בסגנון אתונאי קלוש ושיניה נקשו ללא הרף. בירור קצר העלה את העובדה שהרכבת הבאה לוולוס תצא רק בשעה 20.20 , כלומר בעוד שעה מרגע שירדנו מן
הרכבת מאתונה. מצאנו איזו מנהרה להתחבא בה, וטכסנו עצה מה יהיה גורל ארוחת הערב
שאליה הוזמנו בוולוס. ברור שלא נגיע אליה. כדאי שנחפש
משהו לנגוס בו את שינינו. מריה כריסטינה הבחינה בקיוסק , והלכה לראות מה מוכרים
שם. היא חזרה עם לחמניה ובתוכה כל מיני דברים, והסבירה
לי בסבלנות: " לא קניתי לך כי זה חזיר עם גבינה צהובה. נראה לי שזה ממש
מוגזם, אין שם משהו אחר. אבל לדעתי זה עניין של פקוח נפש, אני אשמור על המזוודות
ואילו את לכי לראות מה את אומרת על מצב הכשרות במזנון דנן, ואני ממליצה בחום
שתחשבי באופן פוזיטיבי." מה אמרתי? מריה כריסטינה יש לה זוג רגליים שנטועות
היטב באדמה. הלכתי לשם. שתיתי תה, ובחנתי את הסנדוויצ'ים. גיליתי אחד עם עוף מעושן
וגבינה צהובה, קניתי אותו וחזרתי למנהרה שבה הסתתרנו. מריה כריסטינה קראה
בהשתאות:"אבל זה בשר וחלב!" ," טוב," עניתי לה," אמרת לי
לחשוב באופן פוזיטיבי." "כן, כן, אני ממש גאה בך " קראה מריה
כריסטינה והמשיכה לטרוף את סנדוויצ'ה. הזמן עד לבואה של
הרכבת המקווה עבר די מהר באופן יחסי לעובדה שלא היה לנו מקום לשבת. היא הגיעה.
טיפסנו אליה, רק כדי לגלות, שלמרות ששילמנו עבור כרטיסים במחלקה ראשונה עד וולוס, ברכבת הזאת יש רק מחלקה שניה, כולה ספוגה בריח עשן
סיגריות, וגם כמה מעשנים כבדים שוכנים בה כבוד. עוד אנו מתארגנות , ומתמרנות את
המזוודות והצרורות באופן אופטימלי, עולה לרכבת חבורה רעשנית עם 24 צרורות גדולים
ארוזים בניילון שחור, אשה בת 35 לערך, בחור שנראה בן 16
ועוד שני גברים צעירים. בינתיים הם עומדים בחיבור בין שני הקרונות ומלהגים בקולי
קולות. "באיזה שפה הם מדברים?" שואלת מריה כריסטינה, ניסיתי להקשיב,
"יוונית" אמרתי לה. "לא יכול להיות!" קראה בחום . "זו לא
יכולה להיות יוונית," חזרה וקראה מריה כריסטינה . "זו יוונית!"
התעקשתי. בינתיים האשה והנער נכנסו והתיישבו לצידנו עם
כמה מצרורותיהם. היא השתכנעה. זו יוונית והם צוענים. האשה
הייתה אמו של הנער. הוא בטח נולד כשהייתה בת 13 או 14. היא הסבירה למריה כריסטינה
המבועתת שהם רומא, משבט פלוני להבדיל משבט אלמוני, ובהזכרת שבט אלמוני עיווה הבחור
הצעיר את פניו בהעווית גועל, והם סוחרים בוולוס, והמחנה שלהם בסביבותיה . בינתיים השעה נעשתה 9, ו9,30
ו10.00 והרכבת לא זזה. מזל שאכלתי את הסנדוויץ' הטמא הלזה , חשבתי. הצוענים לא
התרגשו מן הזמן החולף והסבירו לנו בסבלנות שאנחנו מחכים לרכבת אחרת שנוסעיה אמורים
גם הם לעלות לרכבת זו, ומאחר שזו הרכבת האחרונה ל וולוס
ומחר יש שביתה כללית בכל יוון, צריך לחכות להם. "כמה זמן תימשך השביתה?"
שאלתי לתומי, הצוענים המשיכו להסביר שהשביתה תמשך שישי שבת, ותיפסק ביום ראשון. " למה לא ביום
ראשון?"שאלתי. "נו באמת," צחקק הצועני עול הימים, "למה לשבות
ביום ראשון? ", משום מה נזכרתי במלינה מרקורי. בשעה 10.30 הגיעה הרכבת מאי-שם, ונוסעיה נדחסו
לקרוננו בינינו ,מזוודותינו,הצוענים, ו24 הצרורות השחורים שלהם. זה לא היה הסוף,
נראה שלנהג הקטר היה עוד עניין חשוב לסגור עם עוזרו הנאמן, וב11.00 יצאנו בשעה טובה ומוצלחת לעבר וולוס, עיר
הפועלים. בחצות הגענו לוולוס.
שם חיכה לצוענים וואן מהודר, ומכונית פרטית נאה וחדשה שהובילה אותם ואת צרורותיהם.
אנחנו חיפשנו בקור המקפיא מונית שתיקח אותנו למלון פרק, שם שמרה לנו האוניברסיטה
חדרים.
13.02.2012
וולוס עיר הפועלים
האוניברסיטה של תסליה
,זהו שמה של האוניברסיטה השוכנת בוולוס, היא אוניברסיטה
פרובינציאלית , שפרופסוריה מגיחים אליה מאתונה פעם או
פעמיים בשבוע כדי להרביץ תורה בסטודנטים שידם לא משגת להרחיק עד אתונה או שציוניהם
לא היו מספיקים כדי להתקבל בשאלוניקי או אתונה, אבל
מידי פעם בפעם מתרחשים בה אירועים אקדמיים מעניינים למדי, שיוזמים אותם גולים
לשעה. העיר עצמה חביבה למדי, אם כי הגולים הללו טוענים שחוץ מן הקורדון, דהיינו רצועת החוף המשובצת מסעדות ובארים שכבר נזכרה
אמש ,אין בה כלום.
קשה לי להאמין שכך
הדבר, כי כזאת אומרים למשל על עירי המהוללה עפולה בירת
העמק, ואני יכולה לומר מנסיון אישי בן 64 שנים שכל הזמן
מתרחשים בה דברים, דברים ממש מסעירים, מריבות משפחתיות מרתקות, קנוניות פוליטיות
עסיסיות, מעשי מרמה גדולים וקטנים. איך אפשר לומר שהללו פחות חשובים מאלה שמתרחשים
בתל אביב למשל, או באתונה לשם ההשוואה הנכונה.
בכל מקרה,כידוע לכל
איש אקדמיה, הדברים המעניינים באמת בכנסים אקדמיים מתרחשים בהפסקות הקפה, הארוחות
, והמסדרונות המקיפים את אולמי ההרצאות. הדבר המעניין הראשון שהתרחש לדעתי בכנס
הזה היה ההסבר שהעניק לי פרופ' ניקוס
חאראקיס בדבר נוהגיה המשונים
של חברת הרכבות היוונית. פרופ' חאראקיס
הוא יווני חביב ושמנמן,שאת פרצופו מקשט זקנקן אפור, מכנסיו תלויות ומחוברות
בשלייקעס בצבע תכלת שעליהן כתוב באנגלית :Trust me , I am a ducktor וברווזונים חביבים מרצדים בין כתובת אחת למשנהה.
גם הוא פרופ' שחי באתונה ומלמד באוניברסיטה של כרתים, לשם הוא טס פעם בשבוע. הוא
כלכלן ופילוסוף, שמלמד להנאתו בלבד כי משפחתו היא בעלת סוכנות פורד ביוון , וגם
בימים אלה הוא אינו סובל מחסור. חאראקיס דנן מסביר לי
במאור פנים שמה שקרה לי ולמריה כריסטינה הוא אירוע יווני טיפוסי : "חברת
הרכבות היוונית היא חברה ממשלתית. לשון אחר כל מי שעובד בה , הוא יצור רב מזל
וזכויות. משכורתו של הטיפוס ששולח את האות האלקטרוני שמרים את מחסום הרכבת היא
5000 יורו לחודש. מה הוא עושה? מוצא מהגר אלבני, מלמד אותו על איזה כפתורים ללחוץ,
משלם לו 500 יורו לחודש, והולך לעסקו הפרטי. מאחר שמצבנו התחיל להדאיג גם את
הפוליטיקאים הזחוחים שלנו, הם החליטו לגמד מעט את השערוריה,
וקיצצו במשכורתם של פועלי הרכבת החרוצים, ובתגובה הללו נוקטים במה שקרוי ביוון ,
שביתה לבנה, כלומר ,עבודה על פי הספר." דברי ניקוס
חאראקיס. "וזה," הוסיף ניקוס
ואמר, "הוא רק קצה הקרחון."
באחת מארוחות הערב
שבהן הצלחתי להשתתף (וזו לא מילתא זוטרתא, ארוחות הערב שם לא מתחילות לפני עשר
וחצי ), ישבתי ישישה אחת בשולחן שכולו היה דוקטורים צעירים ופירחי
דוקטוריות היסטורית-כלכלית מכל רחבי יוון. האוזו נשפך
כמים וכך גם דמעותיהם של הצעירים הללו. ובכל זאת לא כולם היו מעור אחד. ספרתי להם
את נפלאות הרכבת. דוקטורנט מאוניברסיטת שלוניקי שכותב עבודה על שיתוף הפעולה
הכלכלי של היוונים עם הכובש הנאצי, הביע את דעתו הצנועה שלא יכול להיות שפועלי
הרכבת מרוויחים סכומים כאלה, ואילו גוזמאות של העיתונים. אלכסנדרה , אשה צעירה שישבה מולי, כתבה דוקטורט נפלא על בעלי האוניות של
האי ספצס במאה השמונה עשרה ועסקיהם חובקי הימים
והאומות. היא מחתה בקול, "אתה לא
יכול להרשות לעצמך להאמין שזו אמת, אתה מפנה את עיניך מן האמת , אבל זוהי האמת,
מאות אלפים כאילו עובדים, הפוליטיקאים מסכימים לכך כי זהו השוחד שהם משלמים בעד
כסאותיהם , והשאר משלמים את המחיר. מה יש לי להפסיד? אין לי עבודה, אין לי בית,
אני לא יכולה להקים משפחה, מה יש לי להפסיד? תראו אותי מחר בהפגנה הגדולה, ושם
אומר מה שיש לי לומר."
ניקוס המופלא הציע
למריה כריסטינה ולי להסיע אותנו למחרת, בתום הועידה לאתונה במכוניתו. הסכמנו
בהתלהבות. לניקוס יש כמובן מכונית אמריקאית מצויידת בכל מה שאתם רוצים לדמיין. אבל יש תנאי, שלא נשתתף
בארוחת הפרידה הנערכת בשלוש אחר הצהרים, כי שם יש אוזו, והוא לא יכול להתאפק והוא
מוכרח להתאפק כי אחרת לא יוכל לנהוג. הסכמנו על סנדוויצ'ים בקורדון.
המושב האחרון בכנס היה
מושב של חכמי הדור שניסו להסביר באופן מקצועי למה יוון מדרדרת לטואלט. במשך שלוש
שעות הם ליהגו והסבירו במונחים מקצועיים מאד, עניינים בנקאיים , חשבונאיים, גלובליים
ומקומיים, אבל אף אחד מהם לא העז לרדת
לתובנה של אלכסנדרה הנאווה.
בקורדון הדברים לא
היו פשוטים. הסנדוויצ'ים שלנו הופרעו בערך כל חמש דקות על ידי מהגר אפריקאי אחר
שניסה למכור לנו שעוני רולקס מזוייפים, או מטריות, או
דיסקים של זמר בן תשחורת זה או אחר, או ממחטות נייר וכיוצא באלה. ניקוס הסבלני ורחב הארנק קנה הכל
באנחה. קשה להיות עשיר.
מריה כריסטינה וניקוס הלכו להביא
את המכונית ואילו אני הלכתי לי בקורדון לעבר בית המלון
כדי להזיז את מזוודותינו לכניסה. עוד אני פוסעת על שפת הים ונהנית מן הנוף המרהיב
והקפוא, סביב אנדרטת הנצחון
של מלחמת העולם השנייה ,שחלקה בים וחלקה ביבשה , המוני אנשים מסתופפים, ועל
האנדרטה משוך סדין גדול ועליו כתוב "ניקי אי טנאטוס!" לשון אחר: "ניצחון או מוות!" הם שקטים ורציניים. שקט שלפני הסערה.
14.02.2012
מוולוס לאתונה
הדרך מוולוס לאתונה באוטוסטרדה החדשה
,ובמכונית אמריקאית חדשה, אורכת רק שלוש שעות וזה כולל את ההתברברויות של ניקוס בפאלייו פסיכיקו
שכונת מגוריה הפסיכית של מריה כריסטינה, שבה הרחובות מסתבכים אלה באלה כצרור צמר
שחתול פגש תחת הכורסא, וכל כך למה? כי ניקוס מתעקש
להשתמש בחידושי הג'י פי אס המשוכלל שלו, שכל הזמן מודיע שהוא מחשב מחדש את הדרך.
עוד בטרם עברנו את לאמיה ,דהיינו בערך בשליש הדרך
לאתונה , מריה כריסטינה מטלפנת לידיד בעל מכונית שהיא משתמשת בשירותיו כנהג, אם כי
איננו נהג מונית, אבל הוא מסיע אנשים בעבור כסף בתור פרנסה צדדית למשרתו הממשלתית
. היא מחננת את קולה בחינניות הכי חיננית שיש ומסבירה
לו שיש לה חברה מחו"ל שצריכה להגיע מפאלייו פסיכיקו למלון הרודיון בקוקאקי,
בערך בשעה שמונה ומחצה בערב, האם הוא יוכל לבוא לקחתה? אני שומעת את מריה כריסטינה
עונה למשהו שהוא אומר:"באמת?" ,ואחר כך"אתה
לא רציני!" ,ואחר כך "לא יכול להיות!" ולבסוף "טוב, נטלפן שוב
כאשר נהיה קרובים יותר לאתונה."
"אז מה
קורה?" אני שואלת. "קורה שאת ישנה אצלי בפסיכיקו
" מודיעה מריה כריסטינה. "התחתית לא עובדת. המשטרה סגרה את רחוב אקדמיה,
את סינדגמה ואת
רחוב סינגרו, ויש שם בערך מיליון איש שצועקים 'לא
לקיצוצים, לא להסכם!' המלון שלך באמצע העסק, אי אפשר להגיע לשם."
המחשבה על המיטה הצרה
בחדר העבודה של אכילאס, בעלה של מריה כריסטינה, כלל לא
גורמת לי הנאה, אבל נראה שאין הרבה מה לעשות, אלא לראות מה יתרחש בשעות הבאות.
אנחנו עוזבים את "תליל הקסם" שלו הקשבנו עד
אותו רגע ועוברים לחיפוש תחנת רדיו שמשדרת מה קורה באתונה. כל מה שאנו קולטים הם
נאומי חברי הפרלמנט בעד ונגד ההסכם עם האיחוד האירופי. ליוונים אין כוכבית 955.
בשני שליש הדרך מריה כריסטינה מנסה שוב את ידידה מסיע ההמונים, והפעם התשובה
נחרצת:"בשום פנים ואופן לא. בניינים בוערים, השוטרים יורים גז מדמיע, רק
משוגע נוסע לשם." זה סוגר את העניין.
אנחנו מטפסים לדירתה בפאלייו פסיכיקו, ניקוס מתרצה לכוס תה, מדליק את הטלוויזיה, ושם אנחנו חוזים
בבניינים הבוערים. אכילאס שעובד בערב הסעודית מטלפן מג'דה
ודורש ממריה כריסטינה שלא תניח לי בשום אופן לנסוע למלון. ניקוס
פונה לדרכו, ואני מחליטה לטלפן למלון להודיע שאיני באה, אולי נימוקי כוח עליון
יצילו את דמי הלילה הזה. פקידת הקבלה לא
מבינה מה הבעיה. אני מסבירה. היא שואלת היכן אני נמצאת, ואני מספרת לה. היא חושבת
רגע ואומרת, "אני אשלח לך מונית.."
מריה כריסטינה חושבת שזה חוסר אחריות, אבל היא לא חיה בעפולה. כעבור 15
דקות מופיע איש כבד גוף שאפו ועיניו נוזלים, והוא מודיע בהכנעה, "אני לא
מצונן זה הגז.אבל אל תדאגי אני אקח אותך סביב סביב, הכל יהיה בסדר." אני כבר לא בטוחה בכך, ומריה כריסטינה
ממשיכה למחות, אבל אחרי שהמסכן עשה את כל הדרך ממרגלות האקרופוליס לפאלייו פסיכיקו הרגשתי כפושעת
פלילית לשלחו לדרכו. נכנסתי למונית ונסענו להרודיון.
במרכז העיר כל רחוב
שני סגור בחבל ואחריו שוטרים , אנשים צעירים על ווספות, אופנועים ורגלי מנסים להחלץ מאזור ההפגנה. השמים מכוסים עשן. אבל זה הכל. אבל זה לא הכל. בחדרי הנוח
במלון הירודיון אני מסיטה את הווילון ומציצה החוצה.
מבעד לזכוכית העבה העשוייה לעמוד בפני שלג, קול ההמון
השואג נשמע כגלי ים מתנפצים ומידי כמה דקות נשמע קול התפוצצות, בקבוקי מולוטוב וגז
מדמיע. השמיים אדומים . לאלכסנדרה אין מה להפסיד.בטלוויזיה מספר ראש הממשלה פאפאדימו , בקול רציני ,שיוון עומדת ברגע היסטורי וקשה, ומפקד
משטרת אתונה מבטיח למצות את הדין עם כל הוונדלים.
15.02.2012
שעת ההיסטוריון
בבוקר ה13 לפברואר ירד
גשם דקיק באתונה, ופיזר את ריחות העשן והגז.חנות העתיקות היחידה שנותרה מול המלון
פתחה את שעריה בשעה תשע בבוקר כאילו כרגיל, אבל בעלת החנות שישבה שם בודדה עד צהרי
היום סגרה אותה ולא שבה לפתחה. הבנקומטים היו שבורים, ומי שרצה כסף מזומן היה צריך
לחכות בתור בבנק שלו. לשחר לשרותי הבנק ביוון אינו דבר של מה בכך. הם פתוחים רק
מ10 עד 12.30 ועוד שעתיים אחר הצהרים, שאותם מעולם לא ניסיתי. מובן שהתור הוא בלתי
נסבל. לנוחיות הקהל מסודרים בחלל הבנק כסאות בשורות וטלויזיה
מולם, שלא יהיה משעמם. מלבד אלה נדמה ששום דבר לא קרה ביום ראשון בערב. הנזקים
מצומצמים לגזרה צרה ברחוב אקדמיה,ובסינדגמה, ועולם
כמנהגו נוהג.סימני המיתון ניכרים בכל מיני אופנים. לא רק חנות העתיקות הסגורה.
עסקים רבים אחרים שהכרתי נסגרו. בחנויות אחרות צומצם המלאי לחצי, ובתי משרדים
ודירות רבים חשוכים בלילה לא מטעמי חסכון, אלא מפני שהם ריקים מאדם.
מן הבוקר של ה13 בפברואר ועד היום , משחרים לפתח
מלוני כל החברים והחברות, שלא ראיתים, מי חצי שנה, מי 15 שנה, כולם היסטוריונים
כמוני, וכולם שוקקים לדבר על "המצב".גם ביוון יש תמיד "מצב".
הדיונים מתחלקים לשלושה חלקים כיאה וכיאות, החלק הראשון עוסק בשאלה "איך
הגענו עד הלום?" החלק השני עוסק בשאלה " האם יש לנו תקנה ,ואם כן
מהי?" והחלק השלישי והאניגמטי ביותר היא השאלה ,"מיהם לוטי הפנים
שמבעירים את הרחובות ומנפצים את הבנקומטים?" בשונה ממשתתפי הכנס בוולוס, החברים שלי כולם היסטוריונים מאד לא כלכליים, והם
מתכתבים ביתר קלות עם אלכסנדרה הנאווה מאשר עם הכלכלנים החשובים שאכלסו את הכנס.
באשר לשאלה "איך
הגענו עד הלום?" או "איפה טעינו" , יש תמימות דעים בכך שהמשבר הוא
מוצר לואי של מלחמת האזרחים שהתחוללה ביוון מ1943 ולכאורה הסתיימה ב1949.לא כולם
יודעים ,אבל היוונים הצליחו לסלק מארצם את הפולש האיטלקי (1940-1941) , ובכך אילצו
את היטלר להכנס לעובי הקורה,
וזאת הוא עשה ב6 לאפריל 1941. אל תזלזלו
בתרומת היוונים למלחמה, העובדה שהיטלר נאלץ לעשות את העבודה ביוון בעצמו, דחתה את
מבצע ברברוסה לסוף יוני, והביאה את הגרמנים לשקוע בשלג
הרוסי , מה שהביא לבסוף למפלתם. בכל מקרה, לאחר פלישת הגרמנים בית המלוכה היווני
התפנה למצרים, משם השקיף על הנעשה,ביוון הוקמה ממשלה משתפת פעולה עם הגרמנים,
ובתוך המדינה התארגנו כמה מחתרות, שהחשובה בהן הייתה אא"ם-
אל"ס, שהייתה מחתרת קומוניסטית,והשניה אד"ס, שהייתה מחתרת
רפובליקנית אבל לא קומוניסטית שבראשה עמד
קצין לשעבר בצבא יוון בשם זרבס. אין מקום להשוות
בין גדלה של אא"ם-אל"ס
לגודלה של אד"ס, הראשונה הייתה גדולה בערך פי חמש
מן האחרונה, ועל כן בעלות הברית הוכרחו לשתף עמה פעולה. בסוף המלחמה הגרמנים למעשה
לא שלטו כבר בהרים שבפלופונסוס. חשוב להעריך את ההישג הזה ,שכן ב1943 המחתרות היווניות נלחמו בגרמנים כאשר התפנו מן הקרבות
בינן לבין עצמן. הסכם ילטה
הועיד את יוון למערב, וכך קרה שאחרי המלחמה, כל לוחמי החופש של אא"ם-אל"ס, הפכו לאויב
,ומשתפי הפעולה עם הגרמנים היו לבעלי בריתם הנאמנים של המערב, ואחזו את השלטון
במדינה. מ1950 עד התמוטטות משטר הקולונלים(1973) ועלייתו של אנדראס
פפנדראו לשלטון(1981), כל מי שנדמה שהוא אדום ואפילו אדום בהיר, ואפילו
ורוד, אם לא נאסר, או הוגלה, ודאי שלא יכול היה להשיג מקום עבודה הגון. מלחמת
העולם ומלחמת האזרחים הרסו את הכפר היווני, וההגירה היוונית לעולם החדש בשנות
השישים של המאה העשרים עלתה עשרת מונים על כל גלי ההגירה היווניים של המאה התשע
עשרה. פרופ'
מריה אפתימיו, ראש החוג להיסטוריה באוניברסיטה של אתונה
טוענת שתקופת פפנדראו היא שהכניסה את יוון לסחרור של
חוסר אחריות. כל נידחי ומודחי העשורים שבין 1950 ל1970 בקשו מרפא לקיפוחם, והמשטר
הסוציאליסטי החדש העניק להם את המרפא הזה
בדמות משרות בשרות הציבורי שהלך והתנפח. "הגיע להם" איזה פיצוי עבור העוול
שנעשה להם. הנוהל הזה של ניפוח השרות הציבורי ואבטלה סמוייה
בתוכו הפך לדעתה למן אותה תקופה למכשיר
שבאמצעותו עלו הפוליטיקאים היוונים לשלטון, ובאמצעותו שמרו עליו. השלטון
עצמו זימן להם דרכים לטפח את מאורותיהם שלהם. התרבות הזו פשתה בכל עבר. עם
ההצטרפות לאיחוד האירופי הכספים שהוזרמו על
ידו כדי לשנות את מבנה המשק החקלאי היווני הוצאו על קניית ג'יפים מפוארים ,
שהיו לסמל סטטוס וביטוי סמלי של אורח החיים החדש והנהנתני. יוון הפכה אבן שואבת
למהגרים מן העולם השלישי שנשכרו לעשות את העבודות "השחורות". עתה
היוונים מתקשים לעכל את העובדה שהם עניים. מרביתם מאשימים את הפוליטיקאים שלהם,
מיעוטם מסכים ליטול אחריות על מה שהתרחש. הם מרגישים שרימו אותם.
גם פרופ' פדליס לקס מן המחלקה למדע
המדינה באותה אוניברסיטה סבור ששורש הבעיה נעוץ בכך שיוון לא הצליחה לעבד את
הטראומה של מלחמת האזרחים, כשם שהצליחו בכך ספרד ואיטליה. בשונה מאפתימיו הוא סבור שחוסר האחריות היווני הרבה יותר עמוק ,
וקשור בעובדה שמלחמת האזרחים הותירה את היוונים חסרי יכולת להזדהות עם הכלל
הממלכתי, למרות שכל אחד מהם בנפרד הוא פטריוט של ארצו. לקס טוען שעד שהיוונים לא
יבואו חשבון אמיתי עם עברם אין להם עתיד. אפתימיו הרבה
יותר פסימית.
האניגמה של לוטי הפנים
מעסיקה את כולם. כמספר בני שיחי מספר תאוריות הקונספירציה. פוליטיקאים מקומיים
שמשלמים לחוליגנים כדי לתפוס אחר כך את השלטון במסווה של השלטת סדר, כוחות
חיצוניים שמבקשים להרוס את המדינה היוונית ושוכרים את אותם אנשים לשם כך, העולם
התחתון שעושה זאת כדי לבזוז את החנויות ההרוסות וכיוצא באלה. מכל בני שיחי ,רק לקס העלה את הרעיון הפשוט שמדובר
בבני תשחורת מחפשי ריגושים, ומשטרה חסרת יכולת שמעדיפה לירות גז מדמיע על אזרחים
תמימים שמממשים את זכותם להפגין ,מאשר להתמודד עם החוליגנים הצעירים. "אנחנו
כל כך חסרי יכולת בכל מובן ממלכתי אחר, למה דווקא בעניין הזה תצליח המשטרה להתמודד
עם הבעיה האמיתית?" תמה לקס.
ייתכן שהיוונים או לפחות חלקם, מוכנים להתמודדות
שעליה לקס מדבר. אחת התופעות המדהימות שהייתי עדה להן ביוון הייתה הצמאון שמגלים היוונים להבנת ההיסטוריה בכלל. מריה אפתימיו התחילה לפני שש שנים במן מפעל של אדם אחד. היא פנתה
לראשי ערים שונות ביוון , והציעה להם להעביר במקומותיהם קורס בן עשרה שיעורים
בהיסטוריה של העולם, בהתנדבות. הרעיון
התמים שעמד מאחורי המבצע שלה, היה ,שהיוונים בטוחים שהם מרכז העולם, כל העולם סובב
סביבם, והם מעניינים את כל העולם, ובכלל ברור שהם המציאו כל מה ששווה משהו ביקום
הזה . מצלצל מוכר משהו? השעור הראשון היה צנוע, אבל מיד
העסק צבר תאוצה עצומה. השעורים שלה התקיימו בעשרות מקומות יישוב באמפיתאטרונים שבאופן נורמלי
מאכלסים את קהל שומעיה של גליקריה. לפני שבועיים היא
החלה בסבב חדש של הרצאות על ההיסטוריה של יוון המודרנית. הלכתי לשמוע אחת מהן
שנערכה באמפיתיאטרון של מפעל הגז הישן באתונה. באולם העגול שמאכלס כ400 מקומות
ישבו אנשים על המדרגות, וכסאות הונחו על הבמה עד שהקיפו את מריה באופן שהשומעים יכלו למשוך בקצה שמלתה.
המוני אנשים נותרו בחוץ. ההרצאה התחילה בשעה שש בערב. כבר בארבע השתרך תור גדול
לפני דלתות האמפיתיאטרון. אנשים ונשים מבוגרים וצעירים ישבו שם עם מחברות ועטים
שתו בצמא את דבריה, ורשמו הערות ושאלות.ההרצאות האלה הוקלטו באופן פרטיזני הושמו על היוטיוב, נשלחו
לכל רחבי הפזורה היוונית, וזכו לאלפי שומעים. כל זה ללא שום פרסום, ללא שום
מנגנון,בלי שום מימון. היא עושה זאת שלוש פעמים בשבוע אחרי העבודה. חלק מן השומעים
הולך אחריה ממקום הרצאה אחד למשנהו כדי לשמוע שוב אותם דברים ולשאול שאלות שלא שאל
בהזדמנות הקודמת. נכון שמריה היא נואמת מוכשרת וכריזמטית, אבל יש כאן דבר מה שהוא מעבר לכשרונה שאין עליו עוררין.
זוהי תופעה סוחפת שהולכת וגדלה מיום ליום. האנשים האלה שההווה מזמן להם הרבה מכאוב
ובלבול מחפשים תובנות בעבר. אולי הם לא יודעים שזה הדבר שהם מחפשים, אבל למתבונן
מן הצד הדברים ברורים. מריה עצמה המומה . היא החלה במבצע שלה מתוך רצון להעניק
משהו מעצמה לחברה שבה היא חיה,אבל הדברים קבלו חיים משל עצמם. "מה הם חושבים
כל האנשים האלה, שאני משה רבנו? שיש לי תשובות?" היא תמהה בקול רם. ייתכן מאד
ששעתם של הפוליטיקאים והבנקאים הסתיימה ועתה הגיעה שעתו של ההיסטוריון.